פסק-דין בתיק הפ"ב 41795-10-12

            על פי הודעה שמסר הבורר (מיום יז' חשון תשע"ג (2/11/12)), המדובר הוא בנוסח זהה של פסק הדין, כאשר התאריך שונה במסמך האחרון, מפני שהבורר סבר שעותק קודם לא הומצא לבעלי הדין. לאור ההבהרה האמורה, ומאחר שמדובר בנוסח זהה, יכונה המסמך פסק הבוררות השני.

            פסק הבוררות השני ניתן ביום 26/6/12, בין הצדדים: מר אפרים טובול ותומר גן שיווק והפצה בע"מ כתובעים נגד גרוס כנתבע.

הרקע וההליכים הקודמים :

2.         הצדדים, מר גרוס ומר חיים טובול (להלן: חיים ) ניהלו במשך מספר שנים מערכת שותפות עסקית בתחום הצעצועים והציוד לגני ילדים ולבתי ספר. בין היתר הוזכרה חברה בשם תומר גן שיווק והפצה בע"מ.

            משנתגלעו מחלוקות ביניהם הסכימו להעביר המחלוקת לבורר. לאחר הליך בוררות במהלכו נעזרו בעלי הדין גם בשני רואי חשבון, ניתן פסק בוררות ראשון ביום 13/11/1998 כד' חשון תשנ"ט (להלן: פסק הבוררות הראשון ).

בפסק הבוררות הראשון חייב הבורר את גרוס לשלם לחיים סכום של 519,958 ש"ח בניכוי שווי הסחורות שהועברו לחיים על ידי גרוס לאחר הגשת התביעה בפני הבורר. מאחר ששווי ההחזרים לא הוכח, הפנה הבורר את הצדדים להתחשבנות נדרשת בינם לבין עצמם.

בסע' 3 לפסק הבוררות הראשון נקבע:

" אחרי עריכת החשבון הנ"ל סע' 1 העביר הנתבע (גרוס - ש' ו') לתובע (חיים - ש' ו') סחורות שיש צורך לערוך התחשבנות עליהם. על שני הצדדים לשבת עד שבוע מקבלת פס"ד זה להתחשבן על סחורות אלו. אם יישארו וויכוחים או לא יצליחו לשבת יוכרע הדבר על ידי".

למרות ההוראה המפורשת בהחלטת הבורר הנ"ל, לא בוצעה התחשבנות על ידי הצדדים וגם לא הייתה פנייה חוזרת לבורר במסגרת הזמן שתוחם.

3.         בת"א 394/04- כשש שנים לאחר שניתן פסק הבוררות הראשון - הגיש חיים ביום 30/3/2004 בקשה לאישור פסק בוררות הראשון.

יחד עם הגשת הבקשה עתר חיים להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד גרוס. הבקשה נדונה בפני כב' השופט ע' גרשון, כרשם. בהחלטה מיום 4/4/04, נעתר בית המשפט לבקשה. דיון במעמד הצדדים התקיים בפני כב' השופט ר' סוקול כרשם, ביום 13/4/04. הצו בוטל בהחלטה שניתנה ביום 15/4/04.

4.         במסגרת הדיון בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, התברר כי חיים לא פנה אל גרוס בכתב לשם עריכת התחשבנות או לגביית החוב, למרות שפסק הבוררות הראשון ניתן עוד ב-1998, וגם בעת שהופיע בפני כב' השופט סוקול לא הציג חיים פירוט של סכום הניכוי שקיבל, אם קיבל, מגרוס, ואולם לטענתו שם, מדובר בסכומים זניחים: תשלום שקיבל על סך 7,000 ש"ח וכן החזר סחורה בסכום של כ-4,000 ש"ח, כאשר אלה שולמו על חשבון הוצאות הערבות הבנקאית, ולא על חשבון החוב נשוא פסק הבוררות.

            הפועל היוצא שבעת הדיון בפני כב' השופט סוקול לא הייתה כל ראיה בנוגע לסכום החוב הסופי שהיה צריך להיקבע על פי פסק הבוררות הראשון. עוד התברר, כי באותו מועד עדיין היו עסקים נוספים בין הצדדים (ראה סע' 3 של ההחלטה מיום 15/4/04).

על בסיס נתונים אלה, וכאשר חיים לא נתן הסבר מדוע דווקא ב-2004 נולד החשש ליציאתו של גרוס מן הארץ, יציאה שהיה בה לטענתו כדי לסכל את מימושו של פסק הבוררות הראשון, ומאחר שפסק הבוררות לא הושלם, בוטל צו עיכוב היציאה הזמני שהוצא, ובסע' 8 של ההחלטה הורה השופט סוקול כי הצדדים ישלימו את ההתחשבנות, כפי שהורה הבורר בסע' 3 לפסק הבוררות, כדי שניתן יהיה לאשר את החוב הסופי (ראה גם סע' 10 פסקה שנייה של אותה החלטה, שם המליץ כב' השופט סוקול כי הצדדים יתאמו מועד קרוב להשלמת ההתחשבנות ביניהם, ויביאו את הבוררות לידי סיום).

5.         ביום 15/9/05 הגיש גרוס בקשה לביטול פסק הבוררות הראשון או לחלופין להורות לבורר להשלים ולתקן את פסק הבוררות שניתן על ידו. בין היתר, נטען כי הפסק מיום 13/11/98 אינו בגדר פסק בוררות כהגדרתו, מאחר שטרם נקבע סכום הניתן לאכיפה (סע' 4 לבקשה).

            בינתיים, ביום 6/6/05 פנה חיים לבית המשפט והודיע כי הבורר חזר והשלים את הליך הבוררות והוציא החלטה נוספת ביום 11/5/05 (ב' באייר תשס"ה).

בהחלטה מן המועד הנ"ל (11/5/05) קבע הבורר שסך הסכומים הכוללים החזרי סחורות ותשלומים שבוצעו לאחר מתן פסק הבוררות הראשון, מגיע לפחות מ-0.8% מקרן החוב. הסחורה שהוחזרה לידי המשיב (4,119 ש"ח), ותשלום שבוצע על ידי גרוס לאחר פסק הבוררות הראשון  (7,700 ש"ח) כך שבסה"כ הופחת סכום של 11,819 ש"ח, וקרן החוב נטו הועמדה על סכום של 508,139 ש"ח (להלן: ההחלטה המשלימה).